וכתיב יכין רשע וצדיק ילבש קרא לא כתיב הכי באיוב רק כתיב יכין וצדיק ילבש וברישא דקרא כתיב זה חלק אדם רשע וגו׳ ונחלת עריצים וגו׳ ואלמנותיו לא תבכינה ופירשו בו על המסור לאויב שאף בזמן הזה נידון במשפט וכל הנהרג במשפט אין מתאבלין עליו כדאמרינן פ׳ נגמר הדין ועליה קאמר קרא בנו צדיק ילבש מה שהכין המסור ודכתיב בהאי ענינא שרידיו במות יקברו היינו בבניו שאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם כדאמרינן בעלמא וק״ל:

תקיל ויהיב וכו׳ צפון לצדיק חיל וגו׳ פי׳ קמא שפרש״י הוא דחוק וכי משום שהיה מדקדק בחלוקה נקרא חוטא ע״ק מאי קאמר צפון לצדיק וגו׳ שנטל חלקו כפרש״י שהרי ודאי היה צריך לאריס אחר ואם האריס האחר לא היה מדקדק כ״כ ולא היה תקיל ויהיב אם כן גם לא היה תקיל ושקיל ומה היה מרויח רב חסדא ולפי׳ שני קשה אם ירד בתחילה לפלגא למה סלקו ואם ירד בסתם לא היה צריך ליתן לו אלא שליש כדרך שאר אריסין וי״ל דהיה לו לאריס אבן ואבן גדולה וקטנה ותקיל ויהיב בקטנה לרב חסדא ותקיל ושקיל בגדולה לנפשיה וק״ל:

כי מה תקות חנף כי יבצע כו׳ ח״א נפשו כו׳ למ״ד נפשו של גזלן יתפרש הקרא בפשיטות כי מה תקות הרשע הגוזל ליהנות מן הגזילה שהרי ישל אלוה נפשו ממנו מהרה בעבור הגזילה ולא יהנה ממנו וכפרש״י ולמ״ד נפשו של נגזל יש לפרש דה״ק מה תקות רשע החונף ומראה עצמו בפני הבריות כאילו לא גזל מעולם וגם הגזילה ישנו בהשבה אבל הרי ישל אלוה נפשו כי האלהים יודע ויראה כי גדול עונו שהוא נוטל נפש הנגזל דאינה בהשבה וק״ל:

נפשו של נגזל דכתיב כי כן ארחות וגו׳ דהכי משמע פשטיה דקרא כן דרך כל בוצע ומלסטם את הבריות שהוא נוטל נפשו של נגזל והורגו שהוא ירא שיעמוד נגדו בעל הממון או שיפרסם אותו ויודיע גזילו לב״ד ומ״ד נפשו של גזלן דכתיב אל תגזול דל כי דל הוא ואל וגו׳ ופרש״י כי דל אע״פ שהוא דל כו׳ ועוד נראה לפרש יותר כפשטיה אל תגזול דל שיש בו נטילת נשמה כי דל הוא ואין לו שוב במה להתפרנס עוד משא״כ בגוזל העשיר שאפשר לו להתפרנס שוב במה שנשאר בידו. עוד פרש״י אל תדכא עני בשער וגו׳ מעשר עני וכו׳ המתחלקת בשעריך כו׳ ועוד יש לפרש אל תדכא וגו׳ ר״ל בעני שנצרך ודחוק למכור או לקנות דבר אל תדחוק אותו למכור בפחות או לקנות ביותר משער היוצא בשוק כי ה׳ יריב ריבם כדאמרינן בפרק הקורא המגילה ברכת השנים בתשיעית כנגד מפקיעי שערים דכתיב שבור זרוע רשע וגו׳ ופרש״י שם במפקיע שערים כתיב יארוב לחטוף עני וגו׳ שרוב דעתם לעניים הוא וקא בעי דוד רחמי עלה דמלתא שבור זרוע רשע תן שובע בעולם ובכך זרועו שבור ורע וגו׳ עכ״ל באורך ול״נ לפרש דשבר חסר כתיב מלשון יש שבר במצרים וזרוע מלשון זריעה וה״פ דקבעי דוד רחמי דדעתו ורשעו של הרשע בל תמצא דהיינו שיהיה שבר ותבואה הרבה בזריעה ולא יוכל להפקיע שערים וק״ל:

ואומר ואכל קצירך ולחמך יאכלו בניך ובנותיך יאכל צאנך וגו׳ פסוק הוא בירמיה ה׳ ולכאורה מאין יצא להם לדרוש דואכל קצירך ולחמך כאלו אוכל בניך וגו׳ הא ע״כ יאכל צאנך וגו׳ ויאכל גפנך וגו׳ כמשמעו ואין לומר דמשמע להו לדרוש כן משום דלא שייך אכילה בבנים ובנות הא כתיב כה״ג ואכלת את כל העמים ואפשר לומר מדשינה הכתוב לכתוב כל האכילות בכתוב הזה בלשון יחיד יאכל קצירך וגו׳ ואכל גפנך וגו׳ דקאי אנכרי דכתיב לעיל מיניה וגבי בניך ובנותיך כתיב בלשון רבים יאכלו בניך וגו׳ דרשו בו דאכילת קצירך וגו׳ נעשה כאילו האוכלים רבים כל כך שיאכלו גם בניך ובנותיך מתוך שאין להם במה להתפרנס ודו״ק:

אבל היכא דיהב דמי לא ת״ש מחמס בני וגו׳. דאפשר דאף בדיהב דמי יש בו משום נטילת נשמה בצריך לאותו דבר כגון שהוא מזונות דמקרבי הנייתן טפי מדמים וק״ל:

שהיו מספיקין להם מים ומזון כו׳ משמע שהכהנים היו מספיקים מים לגבעונים דומיא דמזון אע״ג דכל עצמן של הגבעונים היו שואבים מים וקאמר דהכהנים היו מספיקים להם מים דאפשר שלא היה להם לגבעונים מקום מוצא מים להסתפק ממנו כיון שלא היה להן חלק ונחלה בארץ ועיין מה שכתבנו בזה בחידושי אגדות במסכת יבמות: